תור הזהב המפואר לצד הרדיפות מצד האינקוויזיציה גרמו ליהודים לפתח מערכת יחסים מורכבת עם ספרד. קשה להבין את ההתלהבות של אלו המבקשים לחזור לשם
בשבועות האחרונים התבשרנו על האפשרות שניתנה לצאצאים של מגורשי ספרד לקבל אזרחות ודרכון ספרדי. ברצוני להעלות מספר נקודות לדיון ומחשבה בנושא זה, ובעיקר להזכיר נשכחות על אודות היחס האמביוולנטי של היהודים לספרד לאורך ההיסטוריה; יחס שבו אהבה ושנאה משמשים בערבוביה, יחס שיש בו מן הנוסטלגיה והסבל גם יחד.
שמה של ספרד הוא ESPANA – “הספניה“ כיום ו“אספמיא“ במקורותינו. חז“ל מזכירים את אסמפיא כמשל למקום מרוחק: “אדם ישן כאן ורואה חלום באסמפיא“ (בבלי נידה ל, ב). מקורו של השם ספרד הוא בנבואתו של עובדיה הנביא: “וגלות החל הזה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד ירשו את ערי הנגב“ (עובדיה א, כ).
כשישים מיליון תיירים מכל העולם מבקרים בספרד בכל שנה, והיא ניצבת במקום השלישי בעולם במדד התיירות אחרי צרפת וסין. נתח כלל התיירים בעולם המגיעים אליה עומד על 7% (שיעור גדול יותר מזה של איטליה או של ארצות הברית). מדריד, עיר הבירה של ספרד הממוקמת בלב המדינה, שופעת גנים, מזרקות, בתי קפה ומוזיאונים, וכולם יחד יוצרים עיר בעלת צבעים רבים וחיים תוססים. אולם התייר היהודי הצועד ברחובותיה, לא יכול שלא לחוש את צילה של האינקוויזיציה המרחף מעל “פלאזה מאיור“, הכיכר שבה בוצעו ההוצאות להורג (אוטו דה פה) של היהודים.
ההיסטוריה היהודית על אדמת ספרד כוללת את התקופות המפוארות ביותר והטרגיות ביותר שידע העם היהודי. תחת שלטון מוסלמי ונוצרי ידעה יהדות ספרד את אחת התקופות היפות בתולדות היהדות, בעידן “תור הזהב“, אך לאחריה, תחת השלטון הנוצרי חוו היהודים רדיפה דתית, עבדות, עלילות דם, אינקוויזיציה וגירוש. היהודים גורשו, האנוסים הסתתרו בביתם והתרבות היהודית נעלמה אף מהמוזיאונים. רק לפני כמה עשורים יהודים החלו לשוב לספרד. אלו היו יהודים שהגיעו בעיקר ממרוקו, ללא כל קשר היסטורי ליהודי ספרד ההיסטוריים.
נקמת החרם
מדוע לא שבו היהודים לספרד יותר מוקדם? מי עיכב אותם?
יש הרוצים לתלות את אי חזרתם של היהודים לספרד בחרם שיצא מפי רבנים ואסר לשוב למדינה זו, אולם מבחינה היסטורית דבר קיומו של החרם לא הוכח. כך התבטא הרב קוק בקשר לכך: "על דבר הדירה בספרד לא מצאתי עדיין מפורש אם היה חרם או שבועה על זה ומן הסתם לא החמירו יותר מדירת מצרים שלא נאסרה כי אם לקבוע ולא לשם פרקמטיה ודעתו לחזור" (אגרות הראי"ה, חלק ב, סימן תרלב). בשו"ת קול מבשר כותב בדומה הרב משולם ראטה (חלק ג סימן יג): "ומה שאומרים שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד לא מצאתי זאת בשום ספר, ושמועה זו אין לה יסוד נאמן. אדרבה: בשו"ת מבי"ט חלק א סימן שז מוכח בהפך, וזו לשונו: 'כי אין שם יהודים באראגון זה שבעים שנה, ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי, כי הא־ל יתברך הוא מקבץ נדחי עמו ישראל לארץ ישראל בזמן קרוב'. עיין שם היטב ותבין".
מבדיקה שערכתי בעצמי מצאתי רק בתקנות ה"מעמד" בלונדון במאה ה־18 איסור על צאצאי האנוסים שיצאו מספרד וחזרו ליהדות לנסוע לשם, אך הסיבה לאיסור זה מובנת מאליה והיא איננה מתייחסת לכלל היהודים.
בעבר נעשו ניסיונות לבקש מרשויות ספרד לאשר את כניסתם של היהודים. עוד בשנת 1641 ניהל יהודי בשם יעקב קאנסינו אשר התגורר במדריד משא ומתן עם הדוכס אוליוורס על שיבת היהודים לספרד, אולם תוכנית זו הוכשלה על ידי מועצת האינקוויזיציה. גם בימי המלך קרלוס השני (1700־1665) נעשה ניסיון להחזיר את היהודים לספרד לאור הצעתו של אחד משרי הממשל להושיבם במושבות לשם פיתוחן, אולם גם הצעה זו נדחתה על ידי המלכות.
בשנת 1802 כתב מלך ספרד דאז, קרלוס הרביעי: "לבי הרחמן והדתי רחוק מני ים מלהתיר לשנות את החוק שהיה מקובל במדינתנו שלא לקבל יהודים מבלי שאלו יקבלו על עצמם את כללי הכנסייה, שכן רצוננו הוא לשמור על טהרתה של הדת הקתולית… ולכן הריני מצווה להמשיך ולשמור את חוקי האינקוויזיציה ביחס לאותם יהודים שנכנסים למדינת ספרד, או לא לאפשר להם להיכנס למחוזותינו…".
הנחיות אלו ברורות: חל איסור מוחלט על יהודים לגור בספרד בעשורים הראשונים של המאה ה־19. ייתכן אפוא שמקורה של האגדה על החרם שלא לשוב לספרד הוא מעין "נקמה" בחרם הספרדי. אם מלכי ספרד גזרו על היהודים שלא להיכנס למדינתם, היהודים גזרו תקנה בבחינת "עין תחת עין" שלא להיכנס לספרד.
פרנסיסקו דה גויה, בית משפט של האינקוויזיציה, 1808
חזרה למדינה
פתיחת שערי ספרד בפני היהודים לא התרחשה באופן חד פעמי אלא הייתה תהליך ארוך עם עליות ומורדות. למרות שב־1808 חוקי האינקוויזיציה בוטלו על ידי נפוליון, חזרו החוקים למקומם על ידי המלך פרננדו השביעי בשנת 1814. החוקים שוב בוטלו בין 1820 ל־1823 ושוב הוחזרו למסגרת החוק על ידי המלך פרננדו. רק בשנת 1834 הוחלט על ביטולם הסופי של חוקי האינקוויזיציה ובשנת 1865 בוטלו גם חוקי טוהר הדם והגזע בספרד, אשר לא אפשרו למי שלא זורם דם ספרדי וקתולי טהור בעורקיו לשמש בתפקידי ציבור והנהגה.
רק בחוקה של 1869 בוטל צו הגירוש וראש הממשלה דאז אמיליו קסטלאר הכריז לראשונה על פתיחת שערי המדינה ליהודים (עם זאת, בשנת 1876 התקבלה בספרד חוקה אשר לא התירה פולחן וטקסים דתיים במקומות ציבור, מלבד טקסים קתוליים), ואלו החלו לשוב טיפין טיפין למדינה. בשנת 1877 היו 406 יהודים בכל ספרד, מתוכם 31 במדריד. ב־1900 סך היהודים בספרד היה כ־1,000.
מה שתרם לחזרתם של היהודים לספרד היה בין היתר מצבם הרעוע של היהודים במרוקו השכנה. המלחמות אשר החלו בצפון אפריקה (1859־1860), קשיי הקיום והפרנסה בערי מרוקו, התפתחות מלריה ועוד מחלות מידבקות, אסירתם של יהודים על ידי השלטונות, הריסת בתי כנסיות, רדיפות וסבל פיזי ונפשי היו גורמים למעבר והגירה של יהודים ממרוקו לספרד הקרובה. ראשוני המהגרים התיישבו בעיקר בעיר סביליה, בדרומה של המדינה. בשנים אלו נכנסו למדינה כמה עשרות יהודים בלבד.
במקביל להתרחשויות בצפון אפריקה, החלו בדרום רוסיה הפוגרומים הידועים בקייב ואודסה בשנת 1881. יהודים רבים ברחו למדינות שכנות כגון אוסטריה, רומניה ותורכיה, ובשלב מסוים ביקשו משלטונות המדינה להיכנס לספרד. כיוון שחלק מהבורחים היו צאצאים של גולי ספרד, המלך אלפונסו ה־12 פתח את דלתות ספרד עבורם ואף אמר: "ברוכים הבאים למולדתכם העתיקה". גם במשך מלחמת העולם הראשונה הפרלמנט הספרדי דן בדרך לשמור על היהודים הספרדים שחיו במדינות הבלקן ונחשבו לאזרחים גולים שיש לשמור עליהם.
בראשית המאה ה־20 נמשכה הגירת היהודים לספרד. הפעם התיישבו היהודים בעיקר במדריד. יהודים הגיעו בעת מלחמת עולם הראשונה לספרד ומצאו בה מחסה. בין המהגרים לספרד היה המנהיג הציוני מקס נורדאו, שגורש מפריז וישב עד תום המלחמה בספרד.
בשנת 1917 החלו להתקיים תפילות ב"בית מדרש אברבנאל", אך רק בשנת 1968 (!) הוחלט על ביטולו הגמור של צו הגירוש, והקהילה הספרדית־אורתודוקסית במדריד קיבלה רשות לבנות את בית הכנסת הראשון בספרד מאז האינקוויזיציה, בלב הבירה ברחוב בלמס.
כיום חיים בספרד כ־30,000 יהודים. יש אומרים שמספר זה מופרך ואיננו משקף את המציאות, שכן יהודים רבים שהגיעו לספרד מדרום אמריקה בשנים של משבר כלכלי חזרו לארגנטינה ולאורוגוואי. שני המרכזים העיקריים של יהדות ספרד הם מדריד וברצלונה, אולם קיימות עוד כ־10 קהילות נוספות קטנות המאוחדות כולן תחת "איגוד הקהילות היהודיות של ספרד" – במלאגה, בטורמולינוס, במרבליה, בגרנדה, בסביליה, בוולנסיה, בפלמה דמיורקה, במליליה ובסאוטה שבמרוקו הספרדית.
אנטישמיות מושרשת
למרות שהיהודים בספרד חדשים יחסית, האנטישמיות במדינה היא עתיקת יומין. ללא קשר למוסלמים שהיגרו אליה כמו לשאר מדינות אירופה, האנטישמיות בספרד טבועה במנטליות, במושגי הלשון ובסטריאוטיפים שלא ניתן לעקור מהתרבות המקומית. מאות שנים של פעילות קתולית תיאולוגית ציבורית ופיזית נגד היהודים השאירו את חותמן על תושבי המדינה. לא בכדי ספרד נחשבת עד היום לאחת המדינות האנטישמיות ביותר באירופה.
עד היום השם "יהודי" משמש כינוי לשנואי נפשו של הציבור, כגון: זרים, בוגדים, כופרים ומתנגדים פוליטיים. גם במילון הרשמי של האקדמיה לשפה הספרדית נשמרו מושגים שונים המבטאים את היחס הקשה ליהודי ולכל הקרוב אליו. על המושג "עברי" כותב המילון: "עברי הוא ישראלי או יהודי אשר עדיין שומר על דת משה ועוסק במסחר". המילה "עדיין" מרמזת להשקפתה הנחרצת של הכנסייה שלפיה הדת האמיתית היחידה בעולם היא הדת הקתולית. כמו כן, הגדרתו של העברי כ"סוחר" לא נאמרת מתוך הערכה רבה למקצוע זה אלא מתוך ביקרות גלויה ובוז. על המילה "יהודי" נכתב במילון של האקדמיה הספרדית עד שנת 1956: "קמצן ומלווה בריבית".
הביטוי "חודיאדה" בספרדית פירושו לעשות מעשה יהודי. מילה זו מפורשת במילון האקדמיה אשר יצא לאור בשנת 1956 כך: "מעשים לא מוסריים המתאימים ליהודים". במילון שיצא לאור בשנת 1988 תוקן ביטוי זה ונכתב: "חודיאדה – מעשה שלילי אשר בעבר נחשב למעשה המתאים ליהודים". עד היום בסלנג הספרדי, כאשר אדם מבקש להגיד אל תרמה אותי הוא אומר: אל תעשה לי חודיאדה, קרי: אל תעשה לי מעשה יהודי.
גם המושג "בית הכנסת" אינו זוכה לעדנה במילוני השפה הספרדית. בית הכנסת – SINAGOGA ־מוגדר “מקום אשר בו מתקבצים היהודים להתפלל ולשמוע את תורת משה“, אך גם “מקום מפגש לאנשים המתכננים מעשה בלתי חוקי ומחרחרי ריב וסכסוך“.
עם זאת, ולמרות כל הרגשות האנטי־יהודיים ואנטי־ישראליים המאפיינים את הציבור בספרד, אי אפשר להתעלם מהרגע ההיסטורי שבו 500 שנה בדיוק לאחר גירוש ספרד ביקר מלך ספרד בבית הכנסת של הקהילה היהודית במדריד. באירוע זה בא לידי ביטוי הרצון של העם הספרדי לחדש את הקשר עם העם היהודי. גם נשיא מדינת ישראל דאז, חיים הרצוג, נטל חלק באירוע.
נקודת זכות נוספת ביחס הרגיש והאמביוולנטי של ספרד לעם היהודי באה לידי ביטוי בכך שרפובליקת ספרד נטלה חלק בהצלת יהודים רבים בזמן מלחמת עולם השנייה. למרות עמדתו הגלויה של הגנרל פרנקו בעד הגרמנים ושותפיהם, לא ניתן להתעלם ממספר צעדים וניסיונות שנעשו להצלת יהודים שהיו אזרחי ספרד לשעבר או צאצאים לאזרחי ספרד במשך השואה ולאחריה. ב־1924, עוד טרם המלחמה, התפרסם צו אשר העניק אזרחות ספרדית לכל אדם ממוצא ספרדי, בעיקר בארצות הבלקן. בזכות צו זה יהודים רבים מצאו בספרד מקום מקלט בזמן המלחמה. ספרד גם פעלה לשחרור יהודים ממוצא ספרדי ממחנות ההשמדה. כך נוצר מצב ייחודי ומעניין – כאשר חודשה הקהילה בספרד לאחר מלחמת עולם השנייה, רוב היהודים בקהילה היו ממוצא אשכנזי.
כ־25,600 יהודים השתמשו בספרד בזמן מלחמת העולם השנייה כנתיב בריחה מזירת המלחמה האירופית. רובם הגדול עזבו מאוחר יותר לארצות אחרות.
ניגון מולדת
הקשר האמביוולנטי של היהודים לספרד נשמר לאורך השנים לא רק בזיכרון ההיסטורי אלא גם במעשים ריאליים. גם אחרי שגורשו מספרד היהודים הספרדים המשיכו לדבר את ה"מאמע לושען" שלהם, הלא היא שפת הלאדינו – בין אם ברחבי האימפריה העות'מאנית, בתורכיה ובמרוקו, בערי הבלקן, בסלוניקי ובדרום איטליה.
אין כמו השפה כדי לשקף את התרבות ואת הלכי הרוח של המשתמשים בה. הלאדינו הייתה שפתם של הגולים מספרד ופורטוגל שנפוצו לאורך חופי הים התיכון. כאשר גורשו היהודים מחצי האי האיברי ב־1492 הם לקחו איתם את השפה שדיברו בה – הספרדית שדוברה ונכתבה בקרב יהודים ולא יהודים כאחד בספרד בתקופה ההיא – ולכן הלאדינו משמרת עד היום את אוצר המילים והדקדוק של הספרדית מהמאה ה־15. עד היום יש קהילות רבות בעולם שבהן היהודים שומרים ומשמרים שפה זו ודואגים שלא תלך לאיבוד כדי לא לנתק את הקשר הארוך עם ביתם ומולדתם אשר בספרד.
הקניות, האוכל, השוק, הקצב, הכול התנהל בלאדינו. לא היו ליהודים חברים לא יהודים אלא רק יהודים דוברי לאדינו. היהודים המשיכו להתפלל את נוסח התפילה שהתפללו בספרד ולשיר את אותם מנגינות ורומנסות, ואף לאכול את אותו אוכל, שכלל גם ביצים "חמינדוס" ו"בורקיטס". זאת ועוד, במקומות שונים בעולם יצא לי להכיר משפחות יהודיות המחזיקות עד היום במפתחות של בית המשפחה בספרד, שעליו הן חולמות במשך שנות דור.
שמות המשפחה של יהודים ספרדים נשמרו גם הם ואלו מעידים על הרצף המשפחתי ועל השורשים ההיסטוריים בספרד. ביניהם יש לציין את השמות ספורטה, נחמיאס, שאלתיאל, כהן, אלגואה, פרדו, שבתאי ומולכו.
את הקונפליקט העמוק שחשים היהודים הגרים בספרד ביחס למקום שמעתי מאחד מוותיקי הקהילה: "האינקוויזיציה עדיין לא עזבה אותנו. אנו חושבים עליה, חיים בצילה וזוכרים את קרבנותיה, אבל מתפללים לחיים טובים יותר ולעתיד ורוד יותר במדינה". תחושה זו גם עולה מתוך שיר אשר נכתב לכבוד חנוכת בית הכנסת במדריד על ידי סופר מקומי, מצאצאי אנוסי ספרד, בשם רפאל קנסינוס. השיר מבטא את הריחוק של היהודים מספרד ואת הערגה והכיסופים לשוב אליה:
אנו שוב חוזרים אלייך, מולדת
הארץ אשר מעולם לא שכחנו
לא בימים ולא בלילות הגלות הארוכה
אנו שוב חוזרים אלייך, מולדת
אנו שבים אלייך מקצווי תבל
מארבע כנפות כל הארץ
מכל המקומות אליהם גורשנו
ושם היינו לזרעים.
אנו שוב במולדת
אנו יכולים לבנות את ביתנו מעורו של לווייתן
בית גדול ורחב אשר יכיל את כל שבטי ישראל
אנו שבים ומדליקים נר בספרד
לא נר חלול אלא נר של שיר וזמר
אנו שבים ופותחים ספרים בספרד
אנו יכולים לנוח בספרד לאחר גלות ארוכה
אנו שוב בארצנו, במולדתנו, בספרד.
התלהבות לא ברורה
כאשר ביקר מלך ספרד בבית הכנסת במדריד לציון 500 שנה לגירוש, הוא אמר: "ספרד איננה עוד נוסטלגיה עבור היהודים אלא מולדת, שבה היהודים יכולים להרגיש בביתם. היהודים הספרדים הם בביתם בספרד, בביתם של כל הספרדים, ללא הבדל מהי דתם ואמונתם".
כעת, לאחר שנות דור, ממשלת ספרד הצהירה על כוונתה להעניק אזרחות לכל יהודי שיציג הוכחה כי הוא צאצא ישיר למגורשי ספרד. מבלי להיכנס למערכת השיקולים והמניעים שהביאו להחלטה היסטורית זו – בין אם מדובר ברגשות אשם, במחווה סימבולית או בצורך בחיזוק הכלכלה והדמוגרפיה של המדינה – קשה להבין את ההתלהבות הפוקדת יהודים רבים. העם היהודי ידוע היטב בכישורי ההישרדות שלו, בשכל היהודי המכונה לעתים הגניוס היהודי או היידישע קופ. וכיצד יעלה על דעתם של יהודים לבוא לספרד, שממנה הם גורשו בעבר ושאותה כולם עוזבים בהווה?
מכל מקום, יש לציין שעד כה, גם המחוקקים וגם היהודים בספרד ובמקומות אחרים אינם יודעים כלל וכלל מה הם התנאים הדרושים לקבלת האזרחות הספרדית. האם יש צורך במוצא ספרדי משני הצדדים, או רק מצד אחד? האם גם צאצא מצד האב אשר איננו יהודי כהלכה יהיה זכאי או רק משפחה ביולוגית לאם יהודייה אשר עלתה על גרדום האינקוויזיציה? האם יש צורך בכך שאדם יהיה יהודי באמונתו ויאמין בא־לוהי אברהם או שמא אף אם הוא בן למשפחה יהודית ספרדית וכיום מאמין בדת הנוצרית הוא יהיה זכאי לאזרחות המבוקשת?
יש אומרים שרק הרבנים הם אלו שיחליטו מיהו ספרדי – כפי שהם מחליטים מיהו יהודי. וגם זה לא ברור. כיצד הרבנים יחליטו זאת? על פי שמות משפחה בלבד? על פי מסמכים שלא קיימים אלא במרתפי האינקוויזיציה או על פי אילנות יוחסין שכמעט לא ניתן לשחזר? מדובר במשימה קשה ומורכבת ולא תמיד מעשית.
נדמה לי שעל פי הכלל הנקוט בידינו "תורה בגויים אל תאמין, חכמה בגויים תאמין", יהיה זה חכם ונבון אם עם ישראל יקשיב לרעיון הטמון בהחלטה של ממשלת ספרד ויתרגם אותה לעצמו. צאצאי יהודי ספרד ובני אנוסים מפוזרים כיום בעולם כולו – בספרד, בפורטוגל, ביוון, בדרום איטליה, במקסיקו, בברזיל, בקולומביה, בסן סלבדור, בטקסס, בניו מקסיקו ובפלורידה שבארצות הברית. במקומות אלו חיים אנשים רבים שרואים את עצמם כבנים לעם היהודי ומבקשים לשוב לדתם וארצם. אולי ראוי שהעם החכם והנבון ילמד מהספרדים וישוב למולדתו?
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' י"ט אדר ב' תשע"ד, 21.3.2014
